המרכז לחקר החברה החרדית – שיח חרדים
ראשי >> 
שיח חרדים >> על ספרים וחרדים

על ספרים וחרדים

<< למאמר הבא | למאמר הקודם >>

שורות של ספרים על מדפי מתכת, חדשים כישנים, עטופים ומגולים, נינוחים בעמידתם. הספרייה העירונית בגבעתיים. כילדה אשר חיפשה את מה שמעבר, הרגע בו הגעתי לגיל בו יכולתי להגיע אל הספרייה  בכוחות עצמי ולפתוח בה כרטיס נחווה כאושר גדול המהול בחירות. כל סוגי הספרים,  כל הז'אנרים, כל הסופרים. רק הושיטי יד ובחרי. ללא אימא וללא פיקוח, העולם החל נפתח בפניי.

וכך הייתי צועדת את הדרך הארוכה במעלה גבעת רמב"ם המיתולוגית, כל יומיים שלושה ומחדשת את מלאי התענוג היומי. ההליכה לספריה והשהייה בה, הייתה חלק  מזמן בילוי מרכזי באותם ימי ילדותי. המרחב הנעים והזמין ענה על צרכיי המועטים והרחיב את אופקיי המתהווים.

לימים כאשר חזרתי בתשובה, אחד מהוויתורים הקשים יותר היה נטישת עולם הספר ועולם הקריאה במקביל להמרתו בעולם הספר התורני. אני זוכרת את עצמי מתוודעת לעולם הספרות החרדי שהיה עדיין בחיתוליו. לא היו לי ציפיות גבוהות בנוגע לספרות ותרבות, המסר שהועבר היה שזה לא העניין. המיקוד הוא על רוח ותו לא. פנאי אמנות ותרבות הם מושגים שאין מקומם בעולם אליו הגרתי, ויותר מכך הם לרוב זוהו עם העולם החילוני.

במחקר שערכה תמר אלאור ושפורסם ב-1992, היא כותבת: "חשוב לציין, כי אף שמספר מערכות שהתפתחו למיצוי הזמן הן מערכות לגיטימיות שאינן שנויות במחלוקות, כגון: מסגרות של שיעורים לנשים, הרי שחלק מן הנשים שרויות בדילמה ואף נוטות 'לבקר' את השתתפותן בפעילות אפילו בשעת מעשה. ביקורת עצמית זאת מבטאת יחס אמביוולנטי לעניין זמן פנוי כמזוהה עם חילוניות".

תפיסה זו החזיקה עצמה בשנים הראשונות, אך כעבור מספר שנים, במהלך מרוץ החיים השוחק הכולל גידול משפחה ברוכה, התחיל הגעגוע להדבק על דלתות לבי, געגוע לאינטלקט, לספרות טובה, למקום שעושה כבוד למלה הכתובה ומשאיר בתוכו גם מקומות פתוחים.

באותן שנים התגוררתי בישוב חרדי בפריפריה ולהפתעתי נפתחה שם ספרייה אשר אכלסה בין ספריה גם ספרות חילונית. הספרים עברו  צנזור כך שדפים שלמים היו מכוסים בנייר לבן אטום. הספרות הייתה בעיקר (ואולי רק) ספרות עולם, אך  שום דבר לא התחרה עם השקיקה בה קראתי את הספר הראשון- ספר הזיכרונות של סבטלנה סטאלין, בתו של..., אשר עקרה מברה"מ למערב. ערבות רוסיה שתוארו תחת עטה הציורי, ילדותה בצל הרודן וייסורי הנפש אתם התמודדה, סיפקו לי באופן פרדוכסלי זמן של קורת רוח.

אך הימים השתנו, חלפו. ואם בשנות ה-50 וה-60 תלמידות בית יעקב עוד קראו "השביעיה הסודית", צחקו מעלילותיו של "קופיקו" והסתקרנו למול תעוזתה של "בילבי", הרי שתמונת המצב היום שונה לחלוטין.  עולם הספרות החרדית התפתח. ספרות הילדים וספרות המבוגרים הינם עסק פעיל ומשגשג, ענף ההוצאה-לאור הוא אחד השוקקים ביותר במגזר החרדי, ולא רק בתחום ספרי הקודש. מכבשי הדפוס מנפיקים סיפורת מגוונת. מדובר במאות רבות של רומנים וספרים לכל הגילים מדי שנה, הנמכרים בהמוניהם. קהל הקוראים הם בעיקר בני-נוער ונשים  (אך לא מעט גם גברים אשר לוקחים את הספרים מנשותיהם), ומספרם הולך וגדל בהתמדה. מדובר בענף כלכלי המגלגל מיליוני שקלים בשנה, בדומה לענפי המזון, ההלבשה והצעצועים. 

אך אמנם האם מדובר בהתפתחות? מה הוא אותו עולם ומה מאפיין אותו? הספרות החרדית הינה ספרות של מוסר השכל. הסיפורים מסתיימים כולם עם סוף טוב: מתרבים החוזרים בתשובה, החילונים רואים את האור, והמשפחות מתאחדות לחיבוק אוהב. הבעיות ממשיכות להתקיים אצל ה"אחר": הגוי, החילוני ואפילו הדתי-לאומי. הספרות  החרדית עובדת עדיין בשירות האידיאולוגיה. בספרות החרדית, המספר ניצב במרכז הבמה  כמי שמפרש לקורא את המציאות אותה הוא מתאר. בגלוי, מבלי לנקוט ב"תחבולות ספרותיות",  הוא דואג להעניק פרשנות נכונה לקריאת המציאות.

אביגיל כ"ץ מהוצאת פלדהיים, המתמחה בספרות חול חרדית, אומרת בראיון ל'הארץ': "יש בספרות שלנו נימה של הכוונה והדרכה, הקורא החרדי רוצה להפיק לקחים מספר, להיבנות ממנו ולקבל חיזוקים. לנו, כהוצאה חרדית, חשוב למלא את הצורך הזה. אם לא נמצא בספר תועלת רוחנית או חינוכית, לא נדפיס אותו. לעיתים אנו נעזרים באנשי-מקצוע, כדי שיחוו דעתם על מידת התועלת בספר, בעיקר כשמדובר בספרי ילדים. לא רק זה: הספרים שאנו מוציאים לאור נכתבו או נערכו על-ידי חרדים; זו אומנות שאי-אפשר ללמוד אותה. אנחנו יונקים את המושגים שלנו בבית, ומי שאינו חרדי, לא יידע להתמודד עם זה" ('הארץ', יולי 2007).

הנימה הדידקטית והאחריות של הכותב על ציבור קוראיו משרתת את הקולקטיב הרעיוני. נקודת המוצא מתייחסת אל הקורא כמי שחסר מיומנויות להתמודדות עם מורכבות ודילמות ומייצרת עבורו את הפתרונות המתבקשים והמונחים באמצעות הרעיון וההשקפה הנכונה.

כץ מסבירה שהשלב הראשון הוא בדיקת התכנים, על-מנת לוודא שהם חיוביים ותואמים את ערכי המוסר והמידות. "בספרים שלנו מתייחסים גם לרגשות שליליים, כמו קנאה ושנאה, אבל חובה להקנות לקורא כלים להתמודד איתם. אם יש רק דיווח על רגשות או מעשים שליליים, לא נדפיס את הספר. הקורא צריך להבין אם המחבר מצדיק או שולל את זה". 

קונפליקט מערער על עצם הקיום, דילמות מעוררות שאלות ולכן הדרך הקלה יותר היא לענות תשובות ולא לאפשר שאלות. אז מה זה עושה לנו כחברה? ואילו מחירים משלם הפרט בחברה כזו? כוחה של הספרות ככלי אמנותי הוא ביכולתה להעלות על פני השטח מתחים פנימיים הנובעים מהדינמיקה וההתלבטות הפנימית ולגרום לפירוקם.

היטיב לתאר את הדברים אבישלום שילוח במאמר בשם "יונת דרור בתוך מסגרת", אשר התפרסם במוסף לספרות של 'מקור ראשון' (מרץ 2014):  "האמנות, מעבר להיותה השתקפות של האמן ונפשו, משמשת גם כראי והשתקפות של פני החברה כולה. היא מאפשרות הסתכלות חודרת ומבט פנימי אל תוך החברה, מעבר למציאות הרגילה הפרושה אל מול העין, ומספקת עדות אותנטית על אופייה, צלמה ודמותה, של החברה. האמנות היא יונת דרור החפשייה וחפה מכל מחויבות ועול, מוסכמה ומסגרת, ומשכך היא משמשת כשופר של האינדיבידואל, החריג, השונה והמוזר, ומאפשרת הבעה של קולות שאינם נשמעים בדרך כלל. בהיותה כזאת, היא גם עלולה להיות לעיתים שופר לביקורת נוקבת על החברה, ביקורת מוסרית, תרבותית או פוליטית. אולם יותר משהאמנות היא ראי של החברה, הרי שהעדרה של האמנות מחברה מסוימת, מספרת הרבה יותר על אותה חברה. העדרה של האמנות מהחברה מסמלת את היותה של החברה קונפורמיסטית, אטומה ומסוגרת. חברה שאין בה ביטוי ושיח אמנותי, היא חברה שלא נשמע בה קולו של היחיד, חברה סטרילית שמדחיקה את החיים, חברה שחסרה את אותה נשמה יתרה שהאמנות מפיחה".

סבורה אני, שמתגבשת היום בחברה החרדית  בשֵלות, המאפשרת יציאה מתוך המבט החד-ממדי, אשר, בין השאר, מיוצג בספרות כפי שציינתי. הנקודות אשר הצבעתי עליהן לעיל, מאפיינות  חברה בהתהוות ויותר מכך, בהישרדות. חברה הנלחמת על חייה ומעצבת את דמותה וזהותה הייחודית. ואולי היום יכולה החברה החרדית להרשות לעצמה להתפנות ולהתעסק בגוונים נוספים, באינדיבידואל ובייצוגיו השונים. ייצוגים אמנותיים כביטוי רגשי מבטאים את מורכבות נפשו של האדם והופכים את החברה למקום בוגר יותר המעשיר כל אחד מהחברים בה.


למאמר זה 0 תגובות

פרסם תגובה

שם*
דוא"ל*
כותרת
תגובה
כללי

כותרת

עוד מידע